מילה שלי

נתחיל בבשורה שאולי קצת מנחמת.

לכולנו יש פחד קהל במינון זה או אחר ומסתבר שזאת הפוביה החברתית הכי נפוצה שיש. בקיצור, לא מספיק יש לכם פחד קהל עכשיו אתם גם לא מיוחדים.

למה זה ככה?

מדובר על שילוב של תחושה שאנחנו עומדים למבחן, סוג של אודישן, אנחנו בצד אחד והקהל בצד השני והוא כמובן מחליט וקובע אם אנחנו מספיק טובים / מעניינים / מצחיקים / רהוטים / מרגשים וכל זה יכול להשתנות ברגע אחד, כי הקהל רק מחכה לשנייה שנמעד, נפשל, נשעמם והוא יוציא נייד או סתם יביט עלינו בבוז (עגבניות זה פחות הקטע של 2021.)

רגע איפה השילוב?

הו כן, החלק השני זאת התחושה שרואים לנו הכל, יש זום ענק על כל פאדיחה או בלק אווט. השתעלתם? איום ונורא, שכחתם משפט? כווווולם כמובן שמו לב לזה, אנחנו מרגישים חשופים (בדיוק כמו בחלום שאנחנו מסתובבים ערומים וכולם צוחקים עלינו) ופגיעים לכל טעות ותגובה, מבט עיניים לא במקום או קליק על תמונה, שלא נלחץ.

לא מפתיע שזה מפחיד.

פחד קהל הוא פחד ממה יגידו עלי, פחד שיחשבו שאני טיפשה ולא מבינה כלום, פחד שיעלו עלי שאני בכלל לא כמו שהבטחתי (תסמונת המתחזה) ומאחורי כל זה מסתתר הפחד שלא יאהבו אותי.

מתוך וויקיפדיה: פחד קהל היא תחושת פחד ודחייה מפני דיבור מול קהל. פחד זה הוא ככל הנראה הסוג הנפוץ ביותר של פוביה חברתית.

הפחד הוא טבעי כשהוא מגיע במינון הגיוני וגורם לנו להתרגשות אבל לא מונע מאיתנו לבוא לידי ביטוי. כשהפחד הופך לחרדה הוא יכול להשפיע על כל תחומי החיים, הקשר שלנו עם אנשים, התפקוד שלנו במקום העבודה, ההתפתחות האישית והמקצועית ועוד ועוד…

מתוך וויקיפדיה: הסיבות לפחד קהל הן תורשתיות, פסיכולוגיות, חברתיות ותרבותיות. לעיתים יכול פחד הקהל להתפתח כתוצאה מאירוע שקרה לאדם בעבר ואשר גרם להתפרצות שלה.

בהרצאה של גילי קצנלבוגן, הוא מספר על פחד הקהל שלו ומשתף באומץ רב, באירוע ילדות שהיה הטריגר, את ההשפעה של הפחד על כל חלק בחייו ואת הטכניקות שפיתח עם השנים להתמודדות.

עוד עולה כי במקרים רבים יש מתאם חיובי בין האופי של האדם לרמת החרדה.
בעלי אופי ביישני ומופנם מן הסתם ירגישו פחות נוח על הבמה, בעלי אופי דאגני, ידאגו ממה ואיך יהיה ובעלי אופי פרפקציוניסטי, ינסו לשלוט בסיטואציה, מה שכמובן בלתי אפשרי.

המקור הביולוגי לפחד מגיע מהאמיגדלה שמעורבת בתהליך ויסות הרגש ומקושרת עם תגובות רגשיות במצב של סכנה.

אז מה עושים?

אני מדלגת רגע על עזרים כגון אלכוהול וכדורים (לא ניסיתי, יש מצב שזה עוזר אבל לא בטוחה שלאורך זמן זה יעיל) ועל טכניקות כמו לדמיין את כל האנשים בקהל ערומים או כלבים (פשוט נשמע לי הרבה יותר מפחיד!)

טיפ מס' 1 – שיתוף הקהל בפחד בלייב

זה מדהים כמה זה פשוט וכמה זה עובד. הרעיון הוא לדבר עם הקהל על מה שעובר עלינו באותו רגע, למשל: אני לא ישנה כבר שלושה ימים והלב שלי עכשיו דופק חזק בטירוף, שומעים אותו? או עכשיו יש סיפור שמאד קשה לי לדבר עליו מזל שיש לי פה 2 כוסות מים לידי או במידה ויש פאדיחה קטנה ונניח המצגת לא עולה או חסר שקף להגיד, זה היה ברור שזה יקרה והנה כבר הלחיים שלי אדומות, אבל אתם קהל מספיק אינטליגנטי שיכול להבין אותי גם בלי תמונה ואני יחד אתכם עוברת את זה.

השיתוף לא מגיע ממקום מתנצל, והוא גם לא מלווה בהקדמות והסברים, הרעיון הוא שיתוף רגשי של מה שעובר עליכם, מה קורה לכם באותה נקודה, השיתוף בעצם מעביר את הקהל שנדמה לכם שהוא "נגדכם" בעמדה שופטת ומבקרת, להתייצב לצידכם, לרצות עוד יותר שתצליחו, ומאפשר לקהל להתחבר ולהרגיש בנוח.

בנוסף, השיתוף מנרמל את כל הסיפור ומוריד את הדרמה כי כבר אין סוד, אתם לא עסוקים בלהסתיר את דפיקות הלב, הרעד בקול או הגרון היבש, כשהכל גלוי על השולחן, הפחד נמצא אבל הוא לא מטפס לגבהים בלתי נסבלים.

טיפ מס' 2 – להיות מוכנים במקסימום האפשרי

מה לעשות, אתם לא אדיר מילר שמגיע לבמה של 3000 איש בלי שום מושג על מה הוא הולך לדבר ופשוט מאלתר חופשי וזה עובד. לכם זה לא יעבוד.

אין פה סודות או קיצורי דרך, הדרך הבטוחה לתחושה נוחה על הבמה היא חזרתיות ואימונים אימונים אימונים. רוב הבוגרים שלנו יודעים את ההרצאות שלהם בעל פה, הרעיון הוא בסופו של דבר להצליח "לשכוח" את הטקסט אחרי שיודעים אותו גם מתוך שינה, ולהיות בנוכחות מלאה על הבמה. זה עושה את כל ההבדל.

את האימונים חשוב לעשות בקול רם! אפשר גם להקליט את עצמך ולהקשיב, זה עוזר לעלות על כל מיני "אמממ" או "כאילו" ולהיות מודעים למילות קישור שרצוי לאט לאט להוריד במינון שלהן.

לגבי שלבים בחשיפה, זה מאד משתנה מאדם לאדם, יש אנשים שנוח להם יותר עם קהל גדול ודווקא קבוצה אינטימית של 10 אנשים מלחיצה אותם, יש כאלה שמעדיפים זום, בבית, כשכל החומר קרוב לאליהם ויש אנשים שטכנולוגיה מוציאה אותם מאזור הנוחות ומעדיפים להסתכל לקהל שלהם בעיניים.

היות ולא תמיד יש לנו ברירה, אנחנו צריכים ללמוד לדבר גם במקומות שפחות נוחים לנו ומצד שני, לא לקפוץ מהר מדי להרצאת טד באנגלית.

טיפ מס' 3 – דמיון מודרך והרפיה

לפני כל אירוע של "יוצאים לאור" איריס עושה לכולם בחדר דמיון מודרך, טכניקה של הרגעה עצמית והרפיה דרך נשימות, כמה רגעים לפני העלייה לבמה. בתרגיל כל אחד מדמיין את עצמו, בנוכחות מלאה ומיטבית, בהתרגשות טובה, נותן ערך לקהל ומצליח לשמוע את מחיאות הכפיים בסוף ההרצאה.

וולט דיסני אמר פעם שאם אנחנו יכולים לדמיין את זה אנחנו יכולים גם לעשות את זה, כי אנחנו בעצם כבר מכירים את התחושה וההרגשה ויש בנו אמונה שזה אפשרי, ולכן כשאנחנו עולים לבמה נקודת הפתיחה היא של ביטחון כי הרגע הרגשנו את זה וממש הצלחנו לדמיין את זה שלב אחרי שלב.

טיפ מס' 4 – תחקיר ושיחת הכנה

נסו לקבל כמה שיותר מידע על הקהל, על המקום, הציפיות, מומלץ לעשות שיחת הכנה שבוע מראש, מספיק זמן כדי להתארגן ולעשות התאמות ולא יותר מדי זמן כדי לשכוח ?

הנה כמה דוגמאות לשאלות שמומלץ לשאול:

1. כמה אנשים יהיו? מה המאפיינים שלהם (גיל, סגנון, עניין)
2.  איך נראה המקום, מה סידורי הישיבה (שורות, סביב שולחנות)
3.  איזה עזרים טכניים יש (מיקרופון, מסך, סאונד לוידאו)
4.  מי איש הקשר שלי לענייני לוגיסטיקה (חשוב גם בהרצאות בזום להשתקת הקהל וניהול ההקלטה וכד')
5.  עם מה חשוב לכם שיצאו מההרצאה? על מה לתת דגש?
6.  האם יש עוד הרצאות לפני / אחרי? האם כבר היתה הרצאה בנושא הזה? האם הם מכירים את עולם התוכן הזה?
7.  כמה זמן להשאיר לשאלות? אתם רוצים לנהל את החלק של השאלות? חשוב לכם לתת מקום לאנשים ספציפיים?
8.  האם צריך לעשות הפסקה באמצע (רלוונטי גם בזום)
9.  וכל סוגיה שמטרידה אתכם, יכולה לעזור לכם להתכוונן או שיכולה למקד אתכם בערך לקהל…

שיחת ההכנה עוזרת להרגיש בטוחים, לעשות התאמות קטנות וספציפיות לקהל, לגרום לחיבור יותר מהיר ואינטואיטיבי ובסופו של דבר גם לתת ערך יותר מדויק לצורך של הקהל שלנו.

טיפ מס' 5 – שימו לב לשפה

שנו את הדיבור, זה לא עמידה מול קהל, זאת תקשורת עם קהל (ותודה למיקה אלמוג על האבחנה המדויקת הזאת) זה לא פחד עם כאבי בטן זאת התרגשות שמביאה קצת פרפרים וזאת בכלל לא הרצאה ואני גם לא מרצה, זה בסך הכל אנשים טובים ונחמדים (אני יודעת אני בדקתי) שרוצים להקשיב, ללמוד ולהכיר ואני באה לשתף, לדבר ולספר. זה הכל.

אז איך אתם עכשיו? מרגישים קצת יותר רגועים?

זוכרים לנשום? (כן, הכל מתחיל ונגמר בנשימות שלנו)
תכינו כוס אחת לפחות או בקבוק של מים פושרים (לא קרים מדי ולא חמים מדי), תעשו כמה קליקים על הקליקר לוודא שהוא בכיוון הנכון, תביטו בקהל ולא במצגת (זה אינסטינקט להסתכל כל פעם אחורה למסך, תהיו במודעות לעשות את זה כמה שפחות) וחפשו עיניים טובות (תמיד יש זוג כזה, לפחות אחד) כאלה שגורמות לכם להרגיש בנוח, תחזרו אליהן, קבלו מהן ביטחון ואל תשכחו לחייך!

עם כל הפחד, בסוף, איזה כייף זה! עשיתם את זה! הפעם הבאה כבר תהיה הרבה יותר קלה.
יש לכם עוד טיפים? שלחו לי ואוסיף (עם קרדיט כמובן)
וכמו תמיד אשמח לכל תגובה או שאלה, יחס זאת התרופה הכי יעילה לפחדים שלנו 🙂