מילה שלי

הראיון שיוציא אתכם לחופש

דניאלה היא מסוג האנשים שמספיק לפגוש פעם אחת ולא שוכחים אותם יותר לעולם.
יש בה מן שלוות נפש והתבוננות על החיים שנותנים לי הרגשה שהיא תמיד כמה צעדים לפני.

הרעיון לראיון הזה התחיל בכלל מההקבלה בין עולם הכתיבה ועולם התסריטאות, אבל די מהר גלש לתשוקה שלי להבין איך בתוך העשייה האינטנסיבית מצליחים לייצר חופש אמיתי ואיך היא שומרת על עצמה לא להישאב למערבולת הבלתי נגמרת של חיי העצמאות.

מי את דניאלה דורון?

אני תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריט, אמא לשניים (הבמביני הקורעים מצחוק שלי), בת זוג לאחד והיחיד (האיטלקי החתיך שלי) ויתומה משניים (ההורים האהובים שלי) עובדת קשה כדי להפסיק להתפלש בעבר ולפנטז על העתיד, כי אם – פשוט להיות בהווה.

איך הגעת לזה בכלל?

ממש לא הייתי מאלה שתמיד כתבו למגירה.
בצבא הייתי בדובר צה"ל (כי פחדתי לא להתקבל לגלי צה"ל, שם שירתו אמא שלי ואחותי) ומשם, הדרך לתקשורת היתה כביכול סלולה – התחלתי כתחקירנית (עבודה נוראית שכמובן שכתבתי עליה רעיון לסדרה אחר כך), אחר כך כתבתי לעיתונים (אשכרה עברתי אחד אחד עד שהתקבלתי), הייתי קצת במאית דוקו, קצת מפיקה ועורכת, קצת מול המצלמה ובסוף הבנתי שהשלב שאני הכי נהנית ממנו הוא כתיבת התסריט (גם במשחק – הכי נהניתי לכתוב מונולוגים) אז למדתי תואר שני בתסריטאות, שם אחד המורים, גל פרידמן, לקחת אותי כדי לכתוב סדרה שלו והשאר – שאר.

את עניין הסדנאות הקמתי, קצת כמו הדמות בסדרה שיצרתי "מי נתן לך רישיון?", כמו סטארט אפ.

לימדתי תסריטאות באותו תקופה במכללה וגיליתי שיש אנשים שלוקחים את הקורס רק כי הוא מתאים להם במערכת ואחרים מגיעים מקצות הארץ, כי הם מתעניינים בתסריטאות, פניתי לשותף שלי ליצירה באותו הזמן ואמרתי לו "בוא נקים סדנת תסריטאות פרטית!" (עוד לא היו כאלה בארץ). אחרי שלושה מחזורים הוא עבר לגור בלונדון ואני עשיתי שני ילדים ואז – כשחיפשתי עבודה, נזכרתי באוצר הקטן הזה והחלטתי לחזור לזה במלוא הפחד והכוח.

אממה, הזמנים השתנו ואם פעם כדי להגיע לאנשים היינו אשכרה שולחים מיילים בתפוצת נאט"ו (אל תגלי), כשהשקתי את הסדנה מחדש, כבר היה פייסבוק ורב מסר והייתי צריכה ללמוד את חוקי המשחק, איך מדווררים, מצלמים בלוג ליו טיוב וכו'. החלטתי פשוט לנסות ליהנות מזה.

 

למה אנשים רוצים לכתוב תסריט?

זה באמת מדהים אותי כל פעם מחדש, אחרי 64 מחזורים המסקנה שלי היא שלכל אחד יש את הסיפור שלו שהוא רוצה לספר.
עבורי יצירה (לא משנה מאיזה סוג) היא בכלל לא עניין של מותרות. העולם לא יכול להתקיים בלי זה.
במפגש הראשון אני תמיד אומרת להם לטפוח לעצמם על השכם, כי יש כל כך הרבה אנשים שרוצים לכתוב תסריט ולא עושים עם זה כלום, והנה הם, עשו עם זה משהו, החליטו לא לעבור ליד החיים אלא לטבול בהם וליצור מהם ואותם.

אפשר כמה טיפים לתסריט הראשון שלי?

  1. שיהיה לו קשר אישי חזק ביותר אליך. משהו שיש לך ורק לך לספר על העולם הזה.
  2. שיעסוק בדברים שממילא עוברים לך בראש (יש מצב שתוכלי לפתור אותם תוך כדי).
  3. להבין מה הדמות רוצה ומה המכשולים שלה בדרך, זה הבסיס לכל דרמה.
  4. לנסות, במקביל לפיצ'ר (סרט ארוך) או סדרת טלוויזיה, להוציא אותו גם כסרט קצר או כסדרת רשת, ככה יהיה לך כרטיס ביקור מהמם וגם תראי תוצאה על המסך בזמן קצר יותר.
  5. לבדוק שהוא לא יצא "בסדר", אלא  שיש בו "כוכבית" (ככה אני קוראת לדברים המעניינים שקוראים לנו בחיים) עם אמירה חד פעמית, אישית, מרתקת ונוקבת.

מה הקשר לדעתך בין כתיבת תסריט לכתיבת תוכן?

שמעי סיפור מטורף בדיוק על זה.

סתאם, אין לי סיפור מטורף בדיוק על זה, אבל זאת תשובה לשאלה שלך – לתפוס את הקהל ולרתק אותו.
מהשורה/סצנה ראשונה ועד הסוף.
בשני התחומים צריך לשים את עצמנו ולכתוב את הדברים כמו שאני רואה את העולם, לא כמו "שצריך" לכתוב.

הקול האישי הוא הוא שעושה את ההבדל.
מאז שגיליתי את זה, כשאני כותבת ניוזלטר אני מתייחסת אליו כאל יצירה, ממש כמו תסריט.

מתי הבנת או אמרת לעצמך "וואלה אני ממש מצליחה במה שאני עושה?"

אני מאוד מנסה (והרבה פעמים לא מצליחה) לא לחיות בטווח המצמית הזה שבין הצלחה וכישלון ולא לבחון את החיים לפי שני הפרמטרים האלה, אלא כדברים שמשתנים באופן תדיר.
אבל, אענה לך בכל זאת 🙂

בתסריטאות אני מניחה שזה אחרי שיצאה הסדרה שלי "מי נתן לך רישיון?", שזאת מן גושפנקה חיצונית, בטח אחרי הביקורות המגניבות שקיבלה, וכמנחת סדנאות – אני זוכרת את הרגע שבו מאור, מאיגוד התסריטאים הכיר לי את המושג 'טיפינג פוינט'- אותה נקודה שבה מספר רב של בודדים יכולים להגיע למסה קריטית.
הוא עשה את זה אחרי שבאתי אליו, נזקקת, בשאלה איך להגיע לקהל רחב יותר. כמו הרבה פעמים בחיים, מרגע שהכרתי את המושג החדש, דברים החלו לזוז לכיוון הזה (מה שנקרא –  if you build it  they will come ) ופתאום, כמו קסם (ואולי לא) עוד ועוד אנשים אמרו ששמעו על הסדנאות שלי והתחילה להתגבש קהילה של אלפי אנשים.

השיא באותה תקופה היה כשהגעתי לאירוע יצירה בסינמטק וכל השורות הסמוכות אליי היו במקרה מלאות במשתתפים מהסדנה שלי בעבר ובהווה. זה היה כיף ומרגש מאוד. חזרתי על אופניים מהסינמטק ואמרתי לחברה שלי בטלפון "וואלה, אני ממש מצליחה במה שאני עושה" ואז אמרתי לעצמי – תירגעי.

מתי היתה נקודת משבר ומה נותן לך אנרגיה להמשיך? מה החזון?

יש כל כך הרבה נקודות משבר.
כתסריטאית כשקיבלתי תשובה שלילית על 'שיהיה לכם בוקר נפלא' פרויקט שאהבתי, או ליתר דיוק – לא קיבלתי תשובה בכלל, שזה הכי מעליב.

כמנחת סדנאות תסריטאות אני בכלל לא רוצה לחשוב על חזון, ולא רוצה "לגדול", אלא להמשיך בנועם את מה שאני עושה ודווקא להיפתח לצדדים – לייצר הכנסה פסיבית שתוכל לעזור לנו לטייל בעולם. זה מה שהכי נותן לי הנאה ואנרגיה להמשיך.
בשביל זה הקמתי את בית הספר און ליין בתסריטאות (ובתנור – קורס על נסיעה לחו"ל עם המשפחה).
אבל אני לא חושבת שאוכל לוותר על האינטראקציות עם המשתתפים. זה לגמרי חלק מהתנועה בחיים שלי.

מתי היתה הפעם הראשונה שהעזת לחשוב על נסיעה ארוכה?

רגע אחרי שסגרו לדויד, הבנזוג שלי, את העבודה, נסעתי לנועה מלול שהיתה פעם תלמידה שלי וגרה על ים המלח. היא שאלה אותי – "למה שלא תטוסו לשנה לחו"ל?" חזרתי הביתה ובסוף לחצתי יד עם דויד והבמביני רק על שלושה חודשים בתאילנד.

כשחזרנו, החלטנו לעשות את זה כל שנה. זאת תחושה מאוד משחררת שנותנת לנו להרגיש תיירים גם בארץ.

מה העצה שלך לאנשים שנמצאים עכשיו בהתלבטות הזאת?

אם זה הדבר שהכי בא להם עליו, אבל הכי, ברור שאפשר לסדר את החיים סביב זה כדי לגרום לזה לקרות.
זה אפשרי. זה כדאי. פשוט לסבלט את הדירה עם כל החשבונות, להזמין מראש טיסה ולעוף על זה.
חיים פעם אחת כבר אמרנו?

איך את מצליחה לייצר עסק מצליח בלי להישאב לבועת הפייס / אינסטוש?

כי אני לא נהנית שם.
לפני שנתיים בול עשיתי מפגש עם משווק בפייסבוק וחזרתי חולה.
הפנמתי את כל מה שאמר, ניסיתי את זה גם, אבל זה לא עשה לי טוב, אז החלטתי להפסיק.
אחרי כמה זמן הורדתי את הפייסבוק מהנייד ועכשיו אני מתעדכנת רק מהמחשב (חייבת להודות שזה לא חסר לי).
כנ"ל לגבי האינסטגרם – נכנסתי לשם כי כולם אמרו לי ששם הכל קורה, אבל אני מרגישה שזה גורם לי לחזור לתחושה שבגללה הלכתי לטיפול פסיכולוגי לפני עשור – תסמונת העיתונאית "אני רואה את עצמי רואה פרח" ואני רוצה רק לראות את הפרח! אז אני מפרסמת תמונות, רק אם זה בא באופן טבעי (עד כה יש 9 תמונות ולא כולן כה טבעיות..).

אבל אני כן מנסה להיות איפה שנעים לי וזה – הבלוג שלי.
כשמתגבש לי רעיון שבא לי לספר לקהילת התסריטאות שלי, אני פשוט מרימה את הנייד ומצלמת – לא משנה איך אני נראית (לרוב, לא משהו) העיקר שיהיה אותנטי.

לסיום, משפט אחד שמלווה אותך בעשיה

"שיהיה בהצלחה ואל תשכחו ליהנות מהדרך" המשפט שחותם כל בלוג שלי.

ההצלחה לא תמיד תלויה בנו ומגיעה רק בסוף. אבל הדרך, הדרך היא רוב העניין, היא רוב הזמן, היא רוב החיים.
לפעמים אנחנו עוברים משימות בחיים כמו מכוניות מרוץ – ממהרים, ממררים את החיים של מי שמסביבנו רק כדי להשיג את המטרה. לפעמים אנחנו עוברים את החיים כולם ככה וזה לא שווה את זה.
עכשיו אני לא לוקחת שום פרויקט שאני יודעת שאני לא אהנה ממנו. מאוד. גם אם הוא ממש "נחשב" או מתגמל כספית.
אני עושה דברים רק עם אנשים שאני אוהבת ושהדבר עצמו (יצירה, סדנאות, יצירת סדנאות) יהיה לי נעים.

ממליצה בחום להירשם לבלוג של דניאלה.
זה כל כך כייף לגלות תכנים בעלי ערך, מחוץ לבועה שמרגישה לפעמים כל כך שחוקה.
אני מגלה בדרך שהכי נעים לי בבלוג זה לארח אנשים מתחומים אחרים לגמרי, לתת לתשוקה ולסיפורים שלהם מקום אצלי בבית, ללמוד מהם על המה ועל האיך ופשוט להתמלא.

מדניאלה לקחתי 3 דברים:
1. להשקיע בתשתיות נכונות של העסק (את מאמינה שזה הדבר הראשון שלקחתי ממך?)
2. חופש זה משהו ששווה לעבוד עליו (פרדוקס הגיוני שכזה)
3. המשפט עם הפרח (כל כך נכון ועצוב ומספר את סיפור התקופה)

וחוץ מזה, אני מעריצה נשים שמצליחות לעשות שפגט! וגיליתי שיש מישהי שכותבת עם מלא סוגריים כמוני 🙂

מחכה לשמוע מכם, מה לכם היה משמעותי, מה הייתם שואלים את דניאלה במקומי, למי מתחשק לכתוב תסריט ויאללה צאו לחופש.

תגובות: