מילה שלי

פוסט מלא במוזה

הכל התחיל בשלט צהוב.
כן, השלטים האלה בצידי הכביש, שכולנו מתעלמים מהם בעקביות.
אני לא יודעת איך ולמה אבל נעצרתי על השלט הזה והחלטתי להירשם.
סדנה לכתיבת שירים עם נועם חורב במוזה – שלושה חודשים, אחת לשבוע, כתבתי שירים, שמעתי מנועם סיפורים וזכיתי להכיר את מוזה ואת אבא ואמא שלה. אורי ואוסי.

מאז עברו שנתיים בערך.
אני כבר לא כותבת שירים, אבל עוקבת באדיקות אחרי נועם וההצלחה המטאורית שלו וגם אחרי אורי, אוסי ומוזה, שלא מפסיקים להפתיע אותי כל פעם מחדש.

כשהחלטתי לראיין את אוסי לבלוג, ידעתי שזה יהיה פשוט.
הפוסטים שלה ויראליים כמו מגיפה, היא בוגרת רימון, מורה לפיתוח קול, מלחינה, מלמדת במגמת מוזיקה לבגרות, וכמובן יחד עם אורי (שמגיע לו ראיון נפרד לגמרי) היא הבעלים של הבועה הזאת כאן בעמק שנקרא מוזה.

כבר אמרתי שהיא כותבת הכי יפה בעולם, מצחיקה בטירוף, ומלאה במוזה?
תכלס, זה כל הרעיון של בלוגים, לתת לנו מוזה, עכשיו רק נשאר לי אשכרה לספק את הסחורה.

אז הנה הראיון עם מלכת המוזה. נשבעת לכם, לא נגעתי.
אפילו לא כשהרימה לי בסוף והכי רציתי למחוק עקבות.

מתי בפעם הראשונה הרגשת שאת נוגעת בכוכבים?

כשטעמתי בורקס – מה זה הדבר המושלם הזה?
ובמקום השני, כשההד סטארט שעשינו למוזה הסתיים בהצלחה. דרך אגב, ממש לא בגלל הכסף, יכולתי לבקש מהבנק הלוואה של 50,000 ₪ אלא בגלל שהצלחנו לייצר באז, סקרנות ורעש עוד לפני שבכלל היה מקום.

אורי ואני שני אנשים שמתביישים לבקש את המלח בשולחן, אז כסף?!
זה היה אחד הדברים המאתגרים ביותר שעשיתי, ברמה שבזמן הזה שרץ הפרויקט ממש הייתי בטיפול כדי להתמודד עם העניין של ה'לבקש', התאמנתי, עשיתי סימולציות.

כשהסתיים ההד סטארט – הרגשתי שפרצתי את הגבולות של עצמי, שלראשונה בחיי הרשיתי לעצמי לבקש, ושפאקינג השגתי 217 משקיעים שמאמינים בחלום שלי.

איך נולדה מוזה?

לא אני הקמתי אותה, הקימה אותה הילדה שהייתי לפני 20 שנה, ההיא שכל הזמן רצתה לשיר ולא היה לה איפה. היא החליטה לעשות מעשה – לימים אני אדע אם הוא היה טיפשות או גאונות.

ממש לא עניין אותי להקים עסק, כל העניינים האלה של ניהול וחשבוניות והשד יודע מה, ממש לא היו לי בראש והם לא שם עד היום אגב. עניין אותי לייצר לאנשים פלטפורמה ליצירה, שהם יוכלו להרגיש בנוח קודם כל ליצור, לבטא את עצמם, את האהבות, הפחדים, השדים.

אחוז גבוה מהאנשים בוחרים לעצמם איזה מקצוע להשתיק את חשבון הבנק, רוב שעות היום הם על אוטומט – השגרה, הילדים, המטלות הטירוף –היצירה מנטרלת את כל זה, היא מבקשת לפתוח את הלב, להיכנס שנייה פנימה, להיות אותנטי – אי אפשר ליצור כשאתה על אוטומט.

באיזה פוסט שכתבת את הכי גאה?

כשילדתי את איתמר, בשיא הקיץ כמעט בשבוע 42 (למה אני לא שומעת כפיים?!) הייתי בשוק.
לא הבנתי איך יוצא ממני בן אדם והעולם שותק. אמא שלי כל הזמן השתילה לי בראש שבגלל שלה ולאחותי היו לידות ממש קלות, אז גם לי יהיו (ברור, כי זה משהו שעובר בתורשה) – אבל לא, לא אצלי.
איך לומר, 4 ק"ג בלידה ראשונה. קל זה לא היה.

לא אכנס לפרטים רק אומר שבאתי מה זה בשאנטי כאילו זה בכיס שלי וסיימתי עם מסכת חמצן.
בקיצור, אחרי שהוא נולד ונשארתי לבד, הייתי בכזה שוק, ממש לא יכולתי לישון, בטח לא בכיף הזה שנקרא 'מחלקת יולדות' אז כתבתי את 'שני פסים' פוסט שמשחזר את ההיריון וכל מה שעברתי.

הפוסט הזה זכה לאלפי שיתופים ואפילו פורסם בסטטוסים מצייצים, אבל לא בגלל זה אני אוהבת אותו – אני אוהבת אותו כי הוא בול אני, הומור ורגש אינסופי. וגם כי באופן די מנוגד לסיטואציה – הוא פשוט יצא ממני בלי שום מאמץ.
(תוספת שלי – לפוסט 3100 שיתופים! ולא במקרה)

הפוסט שעשה היסטוריה והיסטריה

איזה אנשים מעוררים בך השראה?

אורי – זה מדהים כמה הוא איש חרוץ של עשייה, כמה הוא מבריק וכמה הוא בשום צורה לא מחכה לקרדיט או למחיאות כפיים, הוא אשכרה עושה לשם העשייה מתוך 100% של אותנטיות וכוונות טובות וזה הדבר הכי נדיר שיש בעולם. והוא גם לא מרכל על אף אחד בחיים ומפסיק לאכול כשהוא שבע, יש דברים כאלה?!

נעם חורב – הוא השראה ענקית עבורי, דווקא בגלל שהוא כזה קרוב אליי.
הוא ההוכחה עבורי שאפשר גם להיות אמן יוצר שהוא בצד המצליח, שאפשר להיות נודניק עם חן אינסופי ושאתה בוחר איך יראו החיים שלך.
אני חושבת שהוא כותב מבריק, מוכשר ובעיקר לא נח לשנייה וכל רגע שובר את השיא של עצמו. הכרתי אותו לפני שנהיה הפזמונאי המצליח שהוא היום, את הכל הוא השיג בזכות וזה הכי ראוי להערכה בעיני.

איך עשיתם את זה? אתם מביאים אליכם את הכוכבים הכי גדולים, אלה שלא יוצאים בחיים מתלאביב. רן שריג, דנה ברגר, דורוון מדלי, נועם חורב, ואפילו עברי לידר. מה הסוד שלך???

נורא בא לי לעשות רומנטיזציה, לספר איך חיכיתי לדנה ברגר מתחת לבית, איך התחננתי על נפשי, איך היא הסכימה לבוא רק כי נכנסתי למעצר ערב הטרדה.

אבל מה לנו ולרומנטיקה?

האמת היא שפשוט עשיתי לי רשימה של אמנים ויוצרים שאני מאוד מעריכה, כאלה שגם הפרסונה שלהם מעניינת וכובשת, כאלה שמעיפים אותי, שהייתי רוצה ללמוד מהם.

פניתי אליהם באופן הכי אותנטי שיש, סיפרתי פשוט את הסיפור שלי, של מוזה. זה לא היה פשוט בשום צורה לשכנע אותם לנסוע לצפון, הייתי צריכה להשפריץ את כל הקסם האישי, וגם לפזר הבטחות שווא על כל מיני מחלפים כאלה ואחרים שיקצרו את הנסיעה.

אבל בסוף, יכול להיות שזה פשוט הפתיע אותם, התמימות, הניצוץ, האמת הפשוטה והם החליטו לתת צ'אנס.

מה החלום הגדול שלך ומה יעזור לך להגשים אותו?

אני חושבת שאחרי שלושת יצירות המופת שלי – הילדים ומוזה, הגיע הזמן גם ליצירה הפרטית, האישית, זו שקצת הזנחתי בשנים האחרונות.

יש ספר ילדים שכתבתי לפני כמה שנים, הרבה שירים שאני צריכה להסיר מהם אבק וגם חדשים שעוד לא כתבתי.בעיקר זה, לכתוב, ליצור, להלחין וכמובן לשיר.

אף אחד לא יעזור לי, זה לגמרי אני עצמי שצריכה לגרום לזה לקרות. אני צריכה לשמש דוגמא ולומר לעצמי את מה שאני אומרת לכל מי שעובר אצלנו – קודם כל לעשות, ליצור, לא לחכות למושלם.

יש לך טיפים לכתיבה?

בהמשך ישיר לשאלה הקודמת, לא לחכות למוזה, לעזור לה, להזמין אותה כל הזמן על ידי פינוי זמן ומקום לכתיבה.
זה כמו כל דבר – פשוט להחליט שעושים ולהיות אקטיביים בזה, להתייחס לזה בדיוק באותה רצינות שבה אנחנו מפרידים את הכביסה.

מה המוזה שלך?

מותר לי להגיד גלית ברש? כי זה נכון.
את יודעת שאני רוצה להיות גלית כשאהיה גדולה, וברצינות – כל דבר שאת מוציאה הוא פיין יש מאחוריו מחשבה, אמת. אני מתה על זה ומקבלת ממך ים השראה. עוד לא קלטת את זה?!
ובורקסים נו.

אחרי שסיימתי להסמיק, אני רוצה להגיד משהו חשוב על המוזה שלי.
היא לא מגיעה מהים, גם לא מעצי הזית והנוף הירוק.
בגדול, היא מגיעה מתי שבא לה ובתנאים שלה. עם הזמן, למדתי לתת לה מקום אותה כשהיא נותנת סימן, לא להגיד עכשיו פחות מתאים וכשהיא חסרה, לנשום עמוק, לא לחכות לה ופשוט לכתוב. כמעט תמיד, זה עוזר.

אה, ואני כמעט כל שנה בסדנת כתיבה אחרת, כי עם כל הכבוד למוזה, גיליתי שהיא מאד אוהבת מסגרת.
אולי יום אחר גם אחזור לכתוב שירים.

אוסי, את המרואיינת הכי טובה שיכולתי לבקש, איזה כייף זה להגיד מוזה במקום השראה וכמה עוצמה ואושר יש ביצירה. תנו לה מרחב בחיים שלכם, משם מתחיל הכל.

תגובות: