הפעם הראשונה שלי
אני זוכרת את ההרצאה הראשונה שלי.
עמדתי בפני מחלקת מכירות אבל הרגשתי שאני עומדת בפני כיתת יורים.
הם דווקא היו נחמדים אבל אני גמגמתי והסמקתי חלופות.
דיברתי כל כך מהר ורק התפללתי שייגמר.
כשהסיוט עבר, התיישבתי במקום שלי, הסדרתי נשימה והבנתי שהיה נורא. איום ונורא.
למחרת קרא לי הבוס לשיחה שהתחילה במשפט "אנחנו צריכים לדבר על מה שהיה אתמול"
הגעתי מוכנה וישר עניתי "אני יודעת ואני הולכת לטפל בזה" וכך היה.
עשיתי עם עצמי עבודה, בעיקר שינוי המחשבה ממילים מפחידות כמו הרצאה ומרצה, למילים כמו סיפור, שיחה ודיאלוג וזה עבד. היום אני האמת די נהנית מהאנרגיה הזאת ומהיכולת להביא מעצמי לקהל.
ההתחלה
לפני שלושה חודשים בערך איריס ביקשה שניפגש. אנחנו מכירות בכל מיני רבדים וקישורים ועדיין, כל פעם מחדש, היא מצליחה להפתיע אותי. לאתגר אותי ולהביא אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם.
הפעם, היא סיפרה לי שיש לה רעיון, שניקח יחד קבוצה ונעבור איתם את כל הדרך עד לקדמת הבמה. הכל כלול.
הפעם, ישר אמרתי כן.
גם כי זה מה שהלב שלי הודיע לי חד משמעית וגם כי אני כבר יודעת שאין לי מה להתווכח עם איריס.
יצאנו לדרך
יצאנו לדרך עם 12 אנשים מופלאים ובעיקר אמיצים שלכל אחד מהם יש סיפור.
התחלנו בשאלה הפשוטה "למה?" למה הם בוחרים לעשות את זה ומה גורם להם לעבור מסע כזה, כדי לצאת לאור. קיבלנו כל מיני תשובות, מלהתגבר על פחד עמוק, דרך לתת השראה לבני נוער, הורים או נשים ועד לרצון להיחשף לעוד קהלים ולקבל במה לסיפור שלהם.
התחלנו לצלול עמוק פנימה וגילינו שדווקא הפגיעות שאנחנו מנסים כל החיים להסתיר, היא חלק גדול מהכוח שיש בהרצאה טובה.
קופצים למים
את המפגש השלישי שלנו העבירה לא אחרת ממיקה אלמוג.
היה מרתק להקשיב ולראות איך היא מצליחה לשזור את אמנות הדיבור עם הקהל, בהומור ואינסוף דוגמאות מהחיים.
היכולת שלה לתת מרחב בטוח ומוגן, אפשרה לשים את הפחדים (שכולם הביאו מהבית) בפינה ואחרי תרגול קצר ונשימות קלות, כולם קפצו ראש ותרגלו בפעם הראשונה, את הפתיח של ההרצאה. בגרביים.
באותו רגע, הבנו שהם הולכים להיות מעולים. לא פחות.
12 סיפורים
כבר למעלה מחודש שאיריס ואני נושמות, חולמות ומדקלמות 12 סיפורים שונים.
כל סיפור הוא עולם ומלואו, שאנחנו לשות בכל מפגש ובין לבין נותנות לו מקום וזמן לתפוח.
לשמחתנו, כולם מחוייבים לדרך ולא מוותרים לעצמם.
היציאה לאור מלווה הרבה פעמים ברגעים לא קלים, בהתמודדות עם פחדים שצפים ועולים, בעבודה פנימית ואישית שתגרום לקהל להזדהות ולהתחבר עם מי שעומד ומדבר.
במפגש הרביעי הגיע אלון קוטב לספר את הסיפור האישי שלו והצליח לחבר את כולנו, לבחירה הלא מובנית מאליה באיכות חיים וליכולת שלו לסלוח. זה היה שיעור באיך לבחור סיפור אחד ולבנות אותו מההתחלה ועד הסוף.
אז איך יוצאים לאור?
מתחילים בזה שפשוט רוצים.
ממשיכים בלהבין מה הסיפור שלנו, מה הרעיון שאנחנו רוצים להעביר הלאה, מה המסר המרכזי שאנחנו רוצים לשזור בהרצאה שלנו.
ואז בונים את ההרצאה, בוחרים פתיח שיחבר אלינו את הקהל וייצור מתח, מחברים הכל בעבודה עם תקשורת נכונה וקצת הומור והכי חשוב לא לשכוח להשאיר משהו משמעותי, שיגרום למי ששומע, לקחת חלק קטן מאיתנו הביתה.
ומה עם הפחד?
מביאים אותו יחד איתנו לבמה, מסתכלים לו בעיניים ומזמינים אותו לצאת לאור.
תודה גדולה למקום שמארח אותנו בנדיבות אינסופית, אופן ואלי, קיסריה ותודה ענקית לעדי ואיל שלוקחים חלק בקורס ומתעדים כל רגע ברגישות וכשרון, שאין מילים לתאר.
