מילה שלי

אני יודעת, זאת אחת המילים השחוקות של העת החדשה. סטוריטלינג.
כמעט כמו "השראה, מדויקת וערך".
ועדיין אני מתעקשת בכל פעם מחדש להתחיל איתה.

מה לעשות החיים שלנו הם סיפור ואם יודעים לספר אותם כמו שצריך, זה הופך כל אירוע להרבה יותר מעניין, מרגש ומתגמל, זה עוזר לנו להעביר מסרים, לעבד משברים, לזכור רגעים משמעותיים ולהצליח לארוז את מה שיש לנו לומר ולהגיש לקהל שלנו.

אז איך עושים את זה בקלילות?

אני חושבת שכאן מתחילה הבעיה האמיתית, אם תכתבו סטוריטלינג בגוגל, תקבלו אינסוף ספרים, מצגות, מומחים והרצאות. כבר יצא לי כמה פעמים להגיע לארגונים ענקיים אחרי שעברו קורס של מומחה ומרוב מתודולוגיות מורכבות ונוסחאות מוכחות הם רק יצאו מבולבלים והודיעו לי שזה פשוט לא בשבילם.

אני חושבת שמכל אחד יש מה לקחת ובסוף הפוסט אצרף לכם רשימה של ספרים והרצאות שעזרו לי, אבל הכי חשוב לזכור שלספר זה משהו כל כך טבעי כמו לאכול או לשון, כולנו נולדים עם הרצון להקשיב לסיפורים ואוהבים לספר סיפורים רק שבדרך קצת "התקלקלנו" האיצו בנו לסיים, עדכנו אותנו שפחות זה יותר, אמרו לנו שאין צורך בפרטים ואולי גם קיבלנו מבט חודר של "מה את עושה סיפור מכל דבר?"

תעשו סיפור

נתחיל מזה. תעשו סיפור מכל דבר.
יורד גשם – סיפור, האוטו לא מניע – סיפור, הצוות שלכם סוף סוף הסכים על משהו – סיפור, הפסקתם לאכול סוכר וגלוטן – סיפור (מעצבן אבל סיפור), טסתם קונקשיין ולא הגיעו המזוודות – סיפור, גייסתם עובד חדש למחלקה – סיפור, זכיתם בפרויקט מצטיין – סיפור, יש לכם יום הולדת – סיפור, דרכתם על חשופית – סיפור, ראיתם ענן בצורת צמר גפן מתוק – לא סיפור.

כמעט מכל דבר אפשר לעשות סיפור (כבר אני מגיעה ממה אי אפשר)
נתחיל בדרמות הגדולות בעבודה שלנו, בחיים שלנו, עם הילדים ובכלל ונמשיך לרגעים קטנים ממש שאם נדלג עליכם לא נזכור אותם בכלל אבל בעצם הם כן סיפור.

איך אני יודעת מה בעצם סיפור?

1. בא לכם להתקשר לחברה / אחות / בן זוג ולספר לו מה קרה
2. זה יכול להתאים עם משפט הפתיחה "תשמעו קטע" או "תקשיבי סיפור" או "אתה חייב לשמוע משהו"
3. יש קונפליקט – זה יכול להיות גשם שתפס אותנו עם כפכפים, משבר עם הפרויקט החדש שלנו או שהפסקנו לאכול סוכר וגלוטן (כן יש בזה קונפליקט). ענן בצורת צמר גפן מתוק זה אולי מתוק ומצטלם יפה אבל זה לא סיפור כי אין קונפליקט, אלא אם אתם בסערה וזה הענן הראשון שיצא ומבשר לכם שאפשר לצאת עם עלה של זית ממתיבת נוח שבניתם לכם.

איך נראה סיפור?

דמיינו הר. כמו הר תבור.
מתחילים עם הפתיחה, מתי זה היה, מי היה, איפה זה היה, משהו בסגנון "זה התחיל בדיוק ביום רביעי לפני שבועיים, היה יום חם חם וצעדתי לי לבד לאוטו" הפתיחה עוזרת לי ולכם להבין איפה אנחנו נמצאים, להיכנס יחד איתי לתוך הסיפור, להסתקרן וגם לתת בי אמון כי למה לי להמציא שזה היה ברביעי אם זה היה בשלישי.

ואז מתחילים לעלות את ההר. כלומר מגיע הקונפליקט הראשון.
"אני נכנסת לאוטו, לוחצת את הקוד והאוטו לא נדלק. כלום. לא מגיב"
ואנחנו ממשיכים לעלות את ההר והקונפליקט חייב להתקדם לשיא הבא.
"חם לי רצח, בחוץ כמעט 40 מעלות ובאוטו מרגיש לי כמו 100 ואני לא יכולה לפתוח את החלון אז אני מזיעה כולי, נוטפת"
ואנחנו יכולים לעלות עוד על ההר.
"ואני לוחצת את הקוד שוב ושוב ושוב למרות שאני יודעת שאחרי 3 פעמים הוא ננעל ונחשו מה? הוא ננעל ואני פשוט יושבת באוטו ונוזלת מחום ומדמעות ולא עולה על דעתי בכלל לצאת החוצה ולנשום אוויר."
וכאן מגיעה נקודת המפנה, טוויסט בעלילה, רגע שמקדם אותנו לקראת הסוף.
"אני בכלל לא שומעת את הנייד שלי על הכסא ליד שמצלצל אבל הוא לא מפסיק. אני לוקחת אותו ורואה 12 שיחות שלא נענו. אני עונה ושומעת אותו צועק עלי – אני לא מבין למה לקחת לי את האוטו בבוקר והשארת את שלך בחנייה?"
וכאן אנחנו כבר יורדים מההר, אנחנו מגיעים לסוף, שיכול להיות טוב או לא אבל הוא חייב להתחבר עם ההתחלה, לתת לקורא הרגשה שהשלמנו את מעגל הסיפור.
"לא שמתי לב, אני עונה לרמקול בשקט ומתחילה לצחוק, לוחצת את הקוד האינפנטילי של האוטו שלו '1234' שומעת את החיים נדלקים, מגבירה את המזגן על פול וצועקת – אלוהים, יש לי סיפור!"

נכון פשוט? אפילו יותר מלטפס על הר.
מעולה, אפשר לעבור לפרק הבא, למה כדאי לשים לב?

הפתיחה קובעת

אומרים שהיא הכי חשובה כי יש לנו בדיוק שורה אחת או 60 שניות כדי לשכנע מישהו להקשיב לנו או לקרוא אותנו. כמו שקרמבו אומר "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט אתה מגביר"
ההמלצה שלי היא להתחיל עם הדרמה, להפתיע ולסקרן ולחסוך את כל ההקדמות וההתנצלויות כגון: אני רוצה לספר משהו שקרה לי אבל אני לא בטוח שזה בדיוק רלוונטי כי אחרי ששמעתי אתכם יכול להיות… אז כזה לא.

לא חייבים לפי הסדר

לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף אבל אפשר ואפילו רצוי לפעמים לשחק עם המרכיבים, להפוך את הסדר ולהתחיל מהסוף "אתמול הבנתי שאני חייבת משקפיים" או להתחיל מהאמצע, מהשיא, מהקונפליקט "אני זוכרת שממש רעדתי בכל הגוף, הרגשתי חולשה, סחרחורת, קיוויתי שמישהו יראה אותי ויגיד לי שהגזמתי עם הבלי סוכר גלוטן הזה ויגאל אותי מייסוריי".

מסר אחר

אני יודעת שזה קשה, עד שאנחנו כבר משיגים קשב, עד שיש לנו מוזה לכתוב, אין מצב שלא נכניס גם את הכנס שבוע הבא והפרויקט שסיימנו אתמול אז זהו שזה בלתי אפשרי. סיפור אחד מסר אחד, זה הטריק, הכל צריך להתכנס לרעיון המרכזי ומסר אחד לאורך הסיפור, הקהל שלנו לא יכול לתפוס יותר מזה וזה בדיוק מה שקורה עם "תפסת מרובה לא תפסת" תאמינו לי.

אמת או שקר

לפני שבוע, בסוף ההרצאה, ניגשה אלי מישהי וסיפרה לי על סיפור שכתבה וקיבל המון תגובות ושיתופים ומאז הפסיקה לכתוב. לא הבנתי למה וביקשתי ממנה לספר לי מה היה הסיפור ואז הוסיפה שהמציאה אותו.

ספרו את הסיפור הכי טוב שאתם יכולים בגבולות האתיקה, החוק, היושרה והאמת.
אפשר להגזים בעוצמות הדרמה, אפשר להגיד מיליון ואפשר להגיד שהיה 100 מעלות, גם אם זה לא הגיוני אבל תמיד תזכרו שאנשים נותנים בכם אמון, אל תזלזלו בזה, הכל מתחיל בכנות וזיוף לא יכול לעבוד לאורך זמן.

חוץ מזה יש לנו כל כך הרבה סיפורים אמיתיים סביבנו שממש אין צורך להמציא אחרים.

תשוקה והתלהבות

דמיינו מישהו מתקשר ומספר לכם "אתה לא מאמין מי מתחיל לעבוד איתנו, תקשיב קטע מטורף, זוכר את הבחור הג'ינג'י שהגיע לפני שבועיים לראיון אז תקשיב סיפור"
ועכשיו דמיינו מישהו מתקשרת ומספר לכם "היי, אתה יודע שהבחור הג'ינג'י שמתחיל לעבוד איתנו, לפני שהוא היה בראיון סיפרו לי עליו משהו"

אתם המספרים של הסיפור, ככל שתתלהבו ממנו יותר, הקהל ירגיש שזה בוער בכם, שזה בלבכם, שזה מפעיל אתכם, אם תספרו את זה באדישות, חוסר איכפתיות או זלזול זה בדיוק היחס שתקבלו מהקהל. גם אם הסיפור לא השתנה מילימטר.

רגע, לכל סיפור חייב להיות מסר?

התשובה הקצרה והברורה שלי היא "פשוט כן!"
סיפור בלי מסר הוא סיפור בלי פואנטה או רעיון שמשאיר את הצד השני בתחושה של "מה בעצם רצית להגיד לי?"

זה לא אומר שאנחנו צריכים לסיים עם שורת תובנות או מוסר השכל בסגנון "בפעם הבאה שאת לוקחת את האוטו מהחנייה תזכרי שלא כל אוטו לבן הוא שלך" תנו לאנשים קרדיט שהם לגמרי מבינים את המסר גם בלי שנזקק להם אותו.

קראתי דימוי ממש טוב על החיבור שמתקיים בין מסר לסיפור "שמיכה בחורף" כמו כשנכנסים למיטה הקרה ומתכסים, מי מחמם את מי ראשון? אנחנו את השמיכה או השמיכה אותנו?
התשובה היא שאנחנו את השמיכה כי השמיכה קרה, אבל הקטע הוא שתמורת 10 דקות של חימום השמיכה, אנחנו מקבלים לילה שלם של חום מהשמיכה.
ככה זה עובד גם עם סיפורים, הם מחממים את המסר אבל אחר כך הם נשארים אצל הקהל הרבה מעבר ללילה.

אז מה קודם למה? הסיפור למסר או המסר לסיפור?

שאלה מעולה. הגיוני לחשוב שיש לנו רעיון שחשוב לנו שיעבור הלאה, מסר לקהל שלנו ואז מגיע הסיפור שמצליח לארוז את זה בלי שנרגיש ולהגיש. ככה כותבים פרסומות וסרטים ובדיחות ואינסוף ספרים שרוצים להגיד לנו להיות סלחניים יותר, אדיבים יותר, רגועים יותר וכמובן לקנות את החולצה עם הלוגו האדום יותר.

אבל אפשר גם בדיוק להפך. לכתוב או לספר את הסיפור שלנו ולהבין תוך כדי מה הוא בא לספר, מה הוא רוצה להגיד לנו ולקהל, מה בעצם הבנו דרכו. נסו את זה עכשיו. קחו סיפור ממש מעכשיו, מהיום בבוקר או מאתמול, סיפור שאתם תמיד מספרים, סיפור שתמיד ילך אתכם שקשור לעבודה, לצוות, לבוס או לבית ולילדים. תכתבו אותו כמו הר, עם מתח וקונפליקט וטוויסט וסיום ועכשיו אתם יודעים להגיד מה המסר שלו?

במשפט אחד אנחנו בעצם רוצים לתת הבטחה – הסיפור מבטיח למקשיב שהסיפור הזה מוביל למשהו ששווה את הזמן שלך. ממש כמו שמיכה.

 

רגע, מה עם הקהל?

נכון, השארתי אותו לסוף אבל תזכרו שהכל מתחיל בו. הוא הכי חשוב. בלי קהל אין סיפור.
מה זה אומר?
1. תספרו רק מה שרלבנטי לקהל שלנו ולהתאים את הסיפור והמסר לקהל. תחשבו טוב טוב על האדם שמולכם ותסדרו את הסיפור כך שיתחבר אליו, יגע ויתן ערך. בהרצאה למשל, אנחנו יכולים לבחור סיפור פתיחה אחר בהתאמה לקהל, אם זה בני נוער, פנסיונרים, אנשי צבא או אקדמיה, אפשר לבחור כל פעם סיפור שידבר אליהם.
2. תגרמו לקהל שיהיה לו אכפת, אכפת ממכם ואכפת מהסיפור, תתחילו בדיוק בנקודה הזאת, תענו על השאלה "למה זה מעניין אותי ואיך זה קשור אלי?"
3. אפשר לתת לקהל גם קצת לעבוד ולהיות פעיל, להשאיר מקום לדמיון, להשלמת הסיפור, לספק את הסקרנות אבל לא עד הסוף, להשאיר מתח גם בסוף ומקום לשאלות.

יש הוכחות שזה עובד?

אנחנו כבר יודעים שעם כל הכבוד לראש ולחשיבה שלנו, ככל שהקהל שלנו מעורב רגשית הוא פועל עם פחות חסמים וחשש ומייצר תקשורת מתוך הזדהות וחיבור.

בהרצאה הזאת אפשר לשמוע על דוגמה מדהימה על מוצרים שנרכשו באיביי בדולר אחד ולאחר שכתבו עליהם סיפור קצר חלקם נמכרו במאות דולרים, כך יצא שאותו אדם שילם על המוצרים סך 129$ ומכר אותם ב 8000$.

אז כמה שווה סיפור?

רוצים לקרוא עוד על סטוריטלינג?

הנה פוסט שכתבתי מזמן ועדיין רלבנטי "הכל מתחיל בסיפור"
ממליצה גם על הספר של אסנת גואז "תתחילו לספר"
ועל הספר של רוברט מקי "סיפור" שמקיף את הנושא.

והכי אני ממליצה להתחיל לתרגל כתיבת סיפורים, תזכרו לנקש עשבים, כמו בהר, לערוך מילים מיותרות, לסדר כפילויות, לצמצם הסברים ולהשאיר את הדרמה במיטבה. ויש עוד עולם ומלואו על תיאור דמויות עגולות או לא, אבל כמו בסיפור טוב, נשאיר גם מקום לפעם הבאה.

אשמח לשמוע מכם, מה מכל זה לקחתם עבורכם, איך סיפורים יכולים לעזור לכם ביומיום, מהו לדעתכם סיפור טוב ויאללה תעשו לי סיפור.