מילה שלי

כתיבה אנושית

זאת  השאלה הכי חשובה. תמיד.
למה ארגונים רוצים לעבור לכתוב בשפה מדוברת, בגובה העיניים, להקליל את השפה ומדי פעם אפילו להשתמש בהומור. אחרי הכל ארגון הוא דבר גדול ורציני, עם גבולות וחוקים ועוד לא דיברנו על רגולציה.

ככה זאת לא תשובה

אבל ככה. כי לשם העולם שלנו הולך.
המגמה בכל העולם היא לכיוון ארגונים יותר שטוחים שמתייחסים גם לעובד הכי זוטר כשותף לדרך,
שמבינים שזאת בדיוק הנקודה שמבדילה אותנו מהמתחרים, ומייצרת תקשורת ומערכת יחסים בריאה ואפקטיבית עם הלקוחות, הקולגות והעובדים.

ומעבר לתחזיות ומגמות, אנחנו באמת רוצים לייצר תקשורת אפקטיבית עם הצד השני ולא רק לסמן וי ששלחנו מייל.
כולנו נמצאים תחת הצפה של מידע, תכנים ומסרים מכל עבר ואין ברירה, כדי ללכוד את תשומת הלב, חייבים להתחיל לכתוב מתוך מחשבה אמיתית על האדם בצד השני ולהשקיע בניסוח, עריכה ובניית המסר שאנחנו רוצים להעביר.

כוכב הצפון

כשמבינים שזה הכיוון הכללי ולשם אנחנו רוצים להתקדם, למקום בו נצליח לייצר תקשורת פתוחה ודו כיוונית ברוח התרבות הארגונית וערכי הארגון, כבר הולכים את הצעד הראשון.

אין צורך במהפך. כל שינוי דרמטי לא יהיה בהלימה לתרבות הארגונית.
הרעיון הוא להכיר במגמה, להתחבר למהות שלה, להתאים אותה למטרות הארגון, החזון והערכים, וקהלי המטרה ולהתחיל לשחרר קצת את הכתיבה הממוסדת, המוקפדת, הרשמית והטרחנית לעיתים.

טוב, נגיד שהשתכנענו. איך עושים את זה?

איך מתחילים לכתוב בשפה יותר טבעית ואנושית ולא מרגישים מוזר, מתחנף, ילדותי או סתם מתאמץ.
אחרי הכל יש לנו כאן ארגון רציני עם מוניטין שלא רוצה לאבד אותו בשביל חחחח או סמיילי עצוב.

שלב ראשון – פשוט לכתוב כמו שמדברים

טוב, אולי זה לא כזה פשוט.
כולנו רגילים משחר ילדותנו שיש מילים שכותבים, כמו למשל "שחר ילדותנו" ויש מילים שאומרים וזה לא בדיוק אותו הדבר.
זה נכון, יש משהו יפה במילים האלה של פעם, בשפה גבוהה ועשירה שמזכירה לנו ימים שחלפו.
העניין הוא שהיום אנשים רוצים שידברו איתם ולא שיכתבו להם.

כן, פעם היתה את השפה שבה היינו כותבים והיא היתה מנוסחת לעילא ולעילא עם מילים יפות ומתוחכמות והיום כמו שאומרת עדי אשכנזי פחות. הרעיון הוא לכתוב כמו שאתם מדברים, רהוט ובלי שגיאות, בגובה העיניים ובלי מילים מפוצצות. וזה מסובך ופשוט באותה מידה.

שלב שני – לעבור מהסברים ומסרים לסיפורים

אחד המשפטים שתמיד עולים הוא "אבל לאנשים אין סבלנות לקרוא הרבה" וזה כמובן נכון אבל…
אנחנו מתעייפים כשמנסים למכור לנו, לשווק לנו, להסביר לנו כמה זה טוב, שווה, מיוחד וחד פעמי, גם כשזה קצר ואנחנו בנויים להקשיב סיפורים כשזה קצת יותר ארוך.

האורך לא קובע, הדרך להעביר את הערך שלכם כן.
תספרו את הסיפור, מה באמת היה שם, מתי זה קרה, מה קלטתם, מה הבנתם.
תספרו את הסיפור ולא על הסיפור, תשתפו ממש כמו בחיים, תתפלאו איך אנשים עוצרים הכל ומקשיבים כשמתחילים משפט באתה לא מבין מה קרה לי השבוע או תקשיב קטע מלפני חודש בדיוק.

ולמי שחושב שסטוריטלינג זה עוד טרנד שבא ותיכף הולך, הסיפורים זאת הדרך הקלה והאפקטיבית מאז ומעולם להעביר מידע, מאז שהומצאה האש ואנשים ישבו מסביב למדורה.
לא סתם התנ"ך בנוי סיפורים סיפורים ולא מסרים מסרים.

שלב 3 – תעזרו לעיניים

אנשים לא קוראים, הם סורקים.
מרפרפים על הכותרת וכותרות המשנה, קולטים כמה מספרים, ציטוט או משפט ומחליטים אם להתעמק במקרה הטוב או פשוט מחברים הכל יחד ומצליחים איכשהו להבין משהו במקרה הפחות טוב.

לכן חשוב לסדר את הטקסט.
לשים כותרות משנה, לדאוג לסימני פיסוק, לקצר שורות ארוכות, לדאוג לשורה רווח מדי פעם שתעזור לעיניים לנשום
ולעבור על הכל שוב ושוב ושוב.

שלב 4 – כותרות או לא להיות

עם כל הכבוד לאנושיות, לסיפורים ולפסיקים, 80% מהאנשים קוראים רק את הכותרת.
מה זה אומר?
שתחשבו עליה, לפחות כמו על הטקסט.
במיוחד כשמדובר בכותרת של המייל או הניוזטלר שתכריע אם אנשים ייכנסו לקרוא מה יש לכם להגיד.
הכותרת חייבת לסקרן, לעצור את הקורא ולגרום לו לרצות להיכנס פנימה ולקרוא.

אם התלבטתם אם כדאי לכתוב בכותרת סיכום שנה או הודעה ממשאבי אנוש, תחשבו שוב 🙂

אחרי הלמה והאיך נשארנו עם מתי

השבוע קיבלתי את הספר של זהר אוריאן "המתכון לשינוי" ובין כל העמודים שסימנתי מופיע הציטוט של מנכ"ל וואלמארט "ההבדל בין מותג דיגיטלי אחד לאחר בעידן הזה הוא עד כמה אנחנו מצליחים בעולם רובוטי לשמור על אנושיות"
אני חושבת שזה בעצם העניין, דווקא עכשיו, דווקא בארגונים המובילים, מצופה מאיתנו להיות אנושיים יותר מתמיד.

זה נכון בכל הממשקים, מאסטרטגיית המותג והשיווק, דרך התקשורת הפנים ארגונית, הגיוס והרווחה ועד המענה ללקוחות קצה משירות הלקוחות. השפה הכתובה והמדוברת חייבת לקחת בחשבון שבצד השני יש אדם שמצפה שמישהו יראה אותו, יתייחס אליו, יבין אותו ויתן מענה הגון, רגיש ותכליתי.

טוב, זה לא כזה פשוט כנראה אבל זה גם לא נורא מסובך.

תהיו בני אדם, תגידו שלום, תכתבו מה נשמע, תחייכו (כן, קולטים את זה גם מעבר למייל) תתיחסו למה שביקשו ממכם, תשתדלו לעשות טוב, תשאירו את כל מה שטכני וקר ומנוכר ותזכרו שזאת בדיוק הסיבה שיש דברים שלעולם לא יוכלו להתחלף ברובוטים ממוחשבים.

מה דעתכם? איך זה אצלכם? מה אנושי בעיניכם?
הפוסט הזה נכתב אחרי חודשיים שלמים של שקט בבלוג והרבה עבודה בעולם שבחוץ
התגעגעתי 🙂
ואני שמחה שסוף סוף הנושא הזה שהוא לגמרי הלמה שלי והחזון שלי בא לידי ביטוי כאן.
מחכה לשמוע ממכם…