כולם אמרו עליה ש"היא תגיע רחוק", "הכל קטן עליה". אמרו וחייכו בסיפוק.
והיא גבהה כל פעם בס"מ אחד לפחות והכתפיים שלה הזדקפו להן בגאווה.
להיות הבטחה זה קצת כמו לקבל תעודת ביטוח, שבסוף הדרך הארוכה, מחכה לך כסא של מלכות וכבוד.
הרבה כבוד.
והיא סימנה וי ועוד אחד ולא נחה לרגע, אחרי הכל הבטחות מקיימים. כך אמרו לה, לא פעם ולא פעמיים.
וכל פעם שעצרה לרגע או שניים, הביטה לצדדים וידעה שהיא עוד לא שם לגמרי, בהבטחה, אבל היא בדרך.
עד שיום אחד היא הפסיקה לראות את מה שהבטיחו לה בסוף הדרך.
וראתה רק דרך.
לא רעה ולא טובה, לא עקומה ולא ישרה, פשוט דרך.
והיא ה"מובטחת", לא ידעה מה לעשות, לאן ללכת מכאן, מה לחפש עכשיו, מה קרה עם כל אלה שאמרו שתגיע רחוק,
למה הם התכוונו ולמה פתאום זה מכווץ אותה ולא מרחיב. בכלל לא.
אז היא ישבה על אבן שראתה בדרך.
ישבה והרגישה קצת לא נוח שהיא לא נעה יותר לעבר ההבטחה.
לאט לאט היא הרגישה שההבטחה כבר כבדה עליה. קצת חונקת ואפילו מעיקה.
ופתאום היא קלטה שכל אלה שקראו לה ה"מובטחת", בכלל בטוחים שהיא כבר שם,
בכיסא עם הכבוד וזו רק היא שנשארה עם התואר המבטיח והכבד הזה.
אז היא פנתה אליה, להבטחה ושאלה "הבטחה, יש מצב שאת הולכת? נותנת לי קצת מקום פה על האבן לבד?"
והבטחה שכבר איתה המון שנים היתה קצת המומה.
נכון שמדי פעם, היא קופצת לרבוץ על הילדים, אבל היא עדיין לא מוכנה לזוז כל כך מהר.
טוב, הבטחה זו הבטחה.
ואז היא פנתה אליה בקול יותר בטוח ואמרה "תקשיבי, חשבתי שזה נחמד להיות כל הזמן בצד שלך, אבל עכשיו אני מבינה שאני לא צריכה אותך יותר.
והאמת שדי נחמד לי פה על האבן, סוף סוף אני יכולה להרים את המבט, להסתכל על מה שיש לי ולהבין שזה הרבה. הרבה מאד."
והבטחה רק רצתה לבדוק שהיא בטוחה, כי לא כל כך מהר מוותרים על תואר ה"מובטחת".
אבל אחרי שעצרה בעצמה לנשום מהמסע, היא לגמרי הבינה אותה.
זה מוזר אולי, אבל גם הבטחה רוצה לפעמים למצוא מקום של מנוחה.
*נכתב בהשראת ״מובטחת״ נפלאה, שהגיעה לסדנה ועוררה אצלי את סיפור ההבטחה, שישב לו בשקט בפינה.
אז מי ה"מובטחת" שלכם?
