מילה שלי

"סיפור חיי על קצה זית"

כבר כמה שנים שחג חנוכה הוא החג המשפחתי שלנו

וגם הבטחתי פוסט נפרד על זמן זיתים? אז נראה לי שהגיע הזמן.

כשהייתי ממש קטנה, חזרנו לגור במושב.
המקום בו ההורים שלי גדלו והתחנכו, הכירו והתאהבו.
שנה וחצי בעיר הספיקו כנראה, כדי להזרים לי דם עירוני, שימשיך לעקצץ לאורך השנים.

עם החזרה, קיבלנו לול תרנגולי הודו, שזכור לי ולאחיותיי במעומעם.
הילדות במושב היתה יפה ופוטוגנית ועדיין, אני הודעתי למי שרק רצה לשמוע, שלא אחזור על הטעות של אמי וכשרק אוכל, אברח לי לעיר הגדולה.

אתן תראו, אני עוד אסע לי לעיר הגדולה.

קצת לפני הבת מצווה, אבא שלי זנח את החקלאות וקרקורי התרנגולות נותרו להם אי שם מאחור.

השנים חלפו ואני חיכיתי בסבלנות להגיע לעיר הגדולה

קצת אחרי הצבא, קיימתי את ההבטחה לעצמי והייתי מאושרת.
מדי פעם, היה קצת חסר לי האוויר הנקי, המרחב הירוק וההרגשה שאני חלק ממשהו, אבל העיר היתה חזקה ממני. הצלחתי להוכיח לעצמי שהיא מושלמת בשביל להצליח בהכל יחד. גם קריירה וגם משפחה. הכל קרוב וטוב.

עד שהרגשתי שאני פשוט מתגעגעת.

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ

מתגעגעת למשפחה, למכולת ולבריכה עם האספלט, לעץ הדקל הגבוה ולזכרונות הילדות שלי.
מי יודע, אולי חלק מהם, אצליח להעניק יום אחד גם לילדיי.

אז עברנו חזרה. כמו סיפור עם סוף ידוע מראש.

נשמתי שוב אוויר צלול. אבל בלילות, התגעגעתי להמולה, לתור בבתי הקפה, לפרצופים של אנשים לא מוכרים.
ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון למשפחה. אבל רגע, מה איתי?

לאט לאט, עם הרבה סבלנות, כמו פאזל שנמצא לו החלק החסר, התחילה להתבהר לי התמונה. חלק גדול ממנה נוצר כשהבנתי שיש לי כאן מטרה, אני חלק ממשהו, ביחד נצליח לבנות משהו שלא יכול להתקיים בשום מקום אחר.

המשפחה הגרעינית מדגמנת מסיק | צילום – עדי הלמן

זמן זיתים – זה השם שבחרתי.

כרם הזיתים שלנו נולד, או יותר נכון ננטע עם כמה עקרונות בסיסיים:
לשמור על פשטות
לעשות כל דבר (כמעט) בכוחות עצמנו
ולבדוק תמיד, אם אפשר קצת אחרת.

החיבור שלי הגיע אחרי התנגדות טבעית. הרי אני וחקלאות זה כמו שמן ומים. לא מתערבבים.

אבל עם הזמן למדתי להעריך.
את ההורים שלי והמשפחה, שבחרו להשקיע מהונם ומרצם וללכת עם האמונה שלהם עד הסוף.

הכרתי בכוח המשפחה, שיחד יכולה לסחוף גם את אחרוני המתנגדים, למיזם שמחזיר אותנו אחורה אל ימים נטולי סמארטפון ופייסבוק. ימים בהם קמים בחמש בבוקר ולא בשביל לרוץ.

היום, אני גאה על המקום שלי.

ולילדים שלי שחיים בין הזיתים, מי בקפיצה וניתור, ומי בשעמום וקיטור.
מאחלת לכם שתדעו לעוף, תלקטו חוויות, ניחוחות ואנשים טובים ואז תחזרו למקום בו גדלתם, הבית בצל העצים.

בזיעת אפינו נעשה שמן

את הטקסט הזה כתבתי מזמן, לפני יותר מארבע שנים אבל הוא כנראה יהיה רלוונטי תמיד.
אחרי הכל זמן זיתים הוא מקום שלא ממהר לשום מקום ומקשיב לטבע, לעונות השנה, לפריחה ובעיקר ליצירה המשפחתית שלנו.

אה ואנחנו גם מוכרים שמן זית מעולה, זה פשוט לסיפור אחר 🙂

רגע לפני חג האור שבמקרה הוא גם חג השמן, אשמח לשמוע גם את הסיפור שלכם על מעברים ונדודים, על בחירות וויתורים ועל זמן שלפעמים צריך לתת לו יותר מקום.

תגובות: